חמוטל רוטשילד --תופעת התאומות

מאז ומתמיד עוררה תופעת התאומות את תשומת הלב ונחשבה מאורע יוצא דופן, מוזר, שונה המעורר סקרנות ופליאה אך גם פחד ודחיה, כפי שניתן לראות בעיסוק הרב בתופעה זו במיתולוגיה, באנתרופולוגיה ובספרות.

ראשיתו של המחקר המדעי בתאומים השתמש בתאומים כמודל לחקר קשרי הגומלין בין התורשה לבין הסביבה, כאשר נעשה שימוש במרכיב הגנטי הזהה בין תאומים זהים. באמצעות שיטה זו של מחקרי תאומים, מתענינים החוקרים בעוצמת המרכיב התורשתי של מחלות גופניות ונפשיות שונות, באינטליגנציה ובמגוון רחב של תכונות אישיות. למרות ריבוי המחקרים באוכלוסית התאומים, רובם משתמשים בתאומים ככלי לבחינת שאלות כלליות בתחום הגנטיקה והפסיכולוגיה, ובכך תשומת הלב מוסטת מן התאומים עצמם. עדיין חסרות המשגה והבנה מספקות של ההשלכות הפסיכולוגיות והקיומיות שיש לסיטואצית התאומות על התאומים עצמם.

עבודה זו תתמקד בחוויה המורכבת של התאומים ובמאפיינים הפסיכולוגים הנובעים מתוך סיטואצית התאומות הייחודית. יש לקחת בחשבון בעת קריאת החומר כי הדגש בעבודה זו סובב סביב החלקים היותר קשים והשליליים של חווית התאומות, כנראה בגלל שזו היתה החוויה הדומיננטית שלי כאחות תאומה. חשוב לזכור כי יש צדדים רבים לחווית התאומות, הכוללים חוויות נעימות וחיוביות למרות שאין להן התיחסות בעבודה זו.

מעבר לענין האישי שלי בנושא כאחות תאומה, הבנת סיטואצית התאומות והשלכותיה הופכת לרלוונטית ביותר לאור השכיחות הגדלה של לידות תאומים בשנים האחרונות. הפריצה של הרפואה המודרנית בהתמודדות עם בעיות עקרות שינתה את תמונת שכיחות לידות תאומים ולידות מרובות עוברים נוספות ; בשנת 1990 דווחה שכיחות של לידת תאומים כ-1 ל – 90 הריונות בחברה המערבית. ובשנת 2001 דווח בארה"ב על כך כי יותר מ- 3% מהלידות היו לידות של תאומים.

בישראל נולדים כ – 1600 תאומים בשנה. בשנת 1990 דווח על 30,000 ילדים תאומים מגיל שנה עד 18, כולל לידות מרובות עוברים אחרות.

ייחודיות סיטואצית התאומות

הגישה המקובלת היום בפסיכולוגיה התפתחותית היא הגישה האינטראקציונית, לפיה בעיצוב האישיות פועלים יחדיו גורמים ביולוגים, סביבה משפחתית וגורמים גנטים. בהמשך לראיה זו, סיטואצית התאומות מהווה קונטקסט התפתחותי ייחודי שיש לו השלכות ספציפיות להתפתחות האישיות. נוכחותם של שני ילדים בעלי אותם משימות וצרכים התפתחותיים משנה את הסביבה ההתפתחותית עבור הילד ויוצרת תנאים ייחודים של התפתחות. האופן שבו הסביבה מסוגלת להתאים עצמה לקונטקסט השונה הוא שיקבע את המידה שבה יושפעו התאומים מהנסיבות המיוחדות מבחינה רגשית והתפתחותית. כך, יש לזכור כי התאומות בפני עצמה אינה מביאה לתוצאות פתולוגיות, אלא התאומות כסיטואציה התפתחותית, מציבה סוגיות מתחום ההתפתחות הנורמלי בעוצמה ושכיחות שונה נוכח היות שני ילדים הקימים בו זמנית באותו רגע התפתחותי. מה שיקבע כמו בכל סיטואציה התפתחותית אם תיווצר פתולוגיה ובאיזו מידה, היא האינטראקציה בין הילד, האלמנטים המבנים שבו, והשחקנים העיקרים בסביבתו. ניתן להסתכל על הקשיים שיתוארו בהמשך הנובעים מסיטואצית התאומות, כנקודות של פגיעות, שעשויות להיות מופעלות במהלך חיי התאומים. לכל אינדיבידואל יש פגיעויות, שעשויות לסכן את רמת התפקוד האופטימלי בסיטואציה מסוימת, אך הן לא גורמות לסנדרום קליני כשלעצמן.

ממצא חשוב העולה מהמחקרים הוא כי אין הבדל משמעותי בחווית התאומות ומאפייניה בין תאומים זהים ותאומי אחווה. בנוסף, הקונטקסט ההתפתחותי המוצג פה והמאפינים הפסיכולוגים הנובעים ממנו אינו ייחודי רק לתאומים, אלא עשוי להתפתח גם אצל אחים שמאוד קרובים בגיל, או אצל בני זוג קרובים.

מאפינים ייחודים בהתפתחות של תאומים

א. קושי בגיבוש זהות עצמית נבדלת ונפרדת

הקושי המרכזי הנראה בהתפתחות הפסיכולוגית של תאומים הוא הקושי בהגדרת, פיתוח וגיבוש זהות ברורה אינדיבידואלית עבור כל אחד מבני הזוג. קושי זה בא לידי ביטוי בתחושות של עצמי לא מאורגן, לא חזק, תחושה כי העצמי יכול להאבד, להיות מאוים בסיטואציות מסוימות, או שיציבותו תלויה באחר.

מתוך קושי זה באינטגרצית הזהות העצמית עשויים לבוא לידי ביטוי מספר מאפיינים :

• תלות - משקפת קושי בתפקוד עצמאי, מובנת במונחים של קשיים בהבחנה בין האוביקט לעצמי, מאחר וקונפליקטים בזירה זו מרמזים על רמת חרדה הקשורה לתפקוד כאינדיבידואל אוטונומי.
• חוית העצמי כחלק מיחידה אחת, (we self) ושמירה על אחדות פסיכולוגית- המיזוג בין העצמי של התאום לבין אחיו גורם לתאומים לראות את עצמם קשורים אינטימית זה בזה ולתפוס עצמם כחלקים בלתי נפרדים של יחידה שאינה ניתנת לחלוקה. התאומים מתפקדים כישות אחת, כאשר כל תאום מפתח יכולות המשלימות את אלה של אחיו ומרחיב את יעילות תפקודו של הזולת התאומי. הם אינם העתק זה של זה, אלא פועלים כדי להשלים את התכונות החסרות אצל כל אחד מהם.
• קיום מבנה נוקשה של דיכוטומיות בתפקידים – יצירת דפוס של חלוקת תפקידים אסטרטגית, כאשר כל תאום שומר על התחום שלו שבו הוא מתפקד בצורה הטובה ביותר. נראה כי הפונקציה של הדיכוטומיה היא ליצור תחומי מומחיות, של עצמיות בהן כל תאום יכול להשיג תחושה לא קונפליקטואלית של עצמו כייחודי ושונה. עם זאת, המומחיות היא חרב פיפיות: מצד אחד, ההבדלים אכן יוצרים אזורי עצמיות, אבל המומחיות הופכת להיות מערכת ההגדרה העצמית. כל אח ממשיך להסתכל על אותה תכונה שאחיו חזק בה כתכונה שבה רק הוא יכול להיות טוב, ומגוון האפשרויות של כל אחד מהתאומים נסגר.

ב. תחרותיות

אצל תאומים מחריפה התחרותיות הקימת באופן טבעי בין אחים. מקור התחרות קשור לתשומת לב ההורית בעיקר של האם. בד"כ תאומים ישאפו להמנע מתחרות, אבל ברור כי בסיטואציות החיים התחרות בלתי נמנעת. הקושי המיוחד של התאומים היא התחושה שכאשר אחד מצליח, זה בא על חשבון התאום השני, ומצד שני לא להצליח בא על חשבון עצמך, כך שאף אלטרנטיבה אינה נעימה. הדילמה בין לחתור תחת הפוטנציאל שלך לבין לסבול אי נוחות מהשגת יותר מהתאום היא דילמה קשה ומכאיבה. עבור חלק מהתאומים להיות שונה מאפשר להימנע מהרגשות הכואבים וכך התחרות עוזרת בדיפרנציאציה. בנוסף, התמחות בתחומי ענין אחרים מונעת תחרות. עם זאת, הבחירה בתחומי ענין שונים המקדמת דיפרנציאציה תורמת למתח בין התאומים. נוצרת אמביוולנטיות באשר לכישורים מסוימים המחולקים באופן לא שווה. כל אחד מקנא בתחום החזק המאפין את אחיו, תחושה זו של חלוקת אפיונים לא שוויונית מחריפה את התחושות שכל אחד איבד משהו חשוב. האלמנטים המבדילים ששרתו להמנעות מתחרות תורמים לרגשות עולים תחרותיים, בעיקר אם אלמנטים אלה מערבים הערכה והכרה.

ג. אמפטיה

הצד השני של הקושי לנפרדות, התאומות מאפשרת מעורבות מוקדמת ביותר עם אחר משמעותי. אחת ההשלכות של נוכחות פסיכולוגית ופיזיולוגית מתמדת של אח היא היכולת להבין ולהרגיש חמלה כלפי אחרים. היכולת להיות אמפטי עם אחרים, מבוססת על יחסי תאומות מוקדמים כאשר לא נחוותה נפרדות פסיכולוגית. תאומים לומדים מגיל צעיר להזדהות עם רגשות אחיהם, ומאוחר יותר בחיים עם רגשות אחרים ובו זמנית לשמר קרבה עם האח. הם גם רגילים להשליך רגשות ומחשבות על אחרים. במדגם המחקרי נמצא שרבים מהתאומים פנו למקצוע של אנשי בריאות הנפש, מורים או אמנים. אם כן, הקרבה שתאומים חווים מהינקות עד הבגרות נמשכת לחייהם כמבוגרים כצורך לשחזר את התאומות, צורך להיות אמפטים עם אחרים וצורך בקרבה.

ד. שפה

מחקרים רבים מצביעים על עכוב בהתפתחות השפה אצל תאומים – נמצאו הבדלים מהותים בין תאומים ליחידאים באוצר המילים, בכמות הדיבור. אחד ההסברים המוצעים לנחיתות שפתית זו הוא כי לתאומים יש פחות מוטיבציה ללמוד לדבר כי הם מבינים אחד את השני ללא מילים דרך תקשורת לא מילולית. בנוסף, עקב הטיפול ההורי שמקבלים התאומים כיחידה אחת והתלות שלהם אחד בשני, יש להם פחות התנסויות עם מבוגרים וילדים אחרים על מנת שיוכלו לפתח דפוסי שפה הכרחיים. הם מהווים מודל שפתי דל אחד עבור השני ולרוב הם מפתחים שפה משלהם, שמפריעה לרכישת שפה. הסבר אחר נעוץ בדפוסי הסוציאליזציה של ההורים המושפעים מסיטואצית התאומות. הורים מפחיתים אינטראקציות ורבליות עם תאומיהם, מה שמפחית את נסיונות הדיבור שלהם.

כאשר מסתכלים על תרומת השפה להתפתחות אינדיבידואלית, ניתן לראות שהעיכוב בהתפתחותה מחבל אף הוא ביכולת לפתח זהות נפרדת- אחת המטלות הפסיכולוגיות החשובות של השפה היא הפרדה בין דימוי העצמי לדימוי האוביקט, באמצעות המילים אני, אתה, כך לומד הילד להבחין בין אישיותו לאנשים הסובבים אותו. מטלה נוספת של השפה בכך שהיא מאפשרת באמצעות התקשורתיות לצאת מן העולם האוטיסטי-סימביוטי אל העולם המציאותי.

מקורות אפשריים לקושי בגיבוש הזהות

גיבוש הזהות נחשב אבן היסוד של כל דיון בפסיכולוגיה של תאומים, ונראה כי הוא הקושי המרכזי

בחווית התאומות ולכן בחרתי להתקד בו. מספר גורמים בסיטואצית התאומות עשויים להקשות על גיבוש הזהות הנפרדת של כל תאום:

א. קושי בתהליך ספרציה-אינדיבידואציה תקין

מאהלר מתארת את תהליך הספרציה-אינדיבידואציה התקין כתהליך בשלבים שבו מושגת תחושת זהות נפרדת ומודעות להיותך אינדיבידואל נפרד בעל ישות גופנית ונפרדת מהאחר. התהליך נע מאחדות סימביוטית של התינוק עם אימו עד להשגת נפרדות מהאם ויצירת זהות עצמית.

על פי Ainslie (1985) ישנם 2 שלבים בתהליך בהם התאומים עשויים לחוות מידה גדולה יותר של לחץ וקושי:

1. בגיל חודשיים כאשר התינוק נכנס לשלב הסימביוטי, עדיין קשה להבחין בין אני ללא אני, בין הפנים והחוץ. בשלב הזה האמפטיה של האם, והמגע הרגיש שלה יוצרים סביבה פסיכולוגית שבה התינוק אינו מתוסכל, מסוגל לשגשג ולהתפתח בביטחון ביודעו שצרכיו ימולאו, ועל האם להיות טובה דיה, להענות ולהגיב לצרכיו.

מה קורה בשלב הזה אצל תאומים? מספר התרחשויות משנות את הקשר אם-ילד ומגדילות את הלחץ שיחווה על ידי כל תאום. מההתחלה התינוק נדרש להתחלק ולהיות בתחרות על מנת להשיג את מלוא צרכיו. יש לו מחצית מההזדמנויות למגע אם אינדיבידואלי מספק מאשר לתינוק יחיד. המציאות שבה יש להתחלק באם מובילה לתסכול, לאם לוקח זמן רב יותר להענות לצרכים, יש כמות תסכול גבוהה לכל אחד, הדרישה האמפטית קשה להשגה, ואולי כל תינוק לא ישהה מספיק זמן עם אימו במעגל הסימביוטי. במקום סימביוזה ייחודית ונפרדת עם כל ילד, שבה היחסים הורה-ילד מנותקים מהסביבה החיצונית, יש 2 בועות דיאדיות ויחסי הורה- ילד לצד ילד נוסף עם אותם הצרכים ממש. האמון הבסיסי שאמור להתפתח עשוי לא להתפתח כיאות עקב הקושי של האם להיות נגישה כולה, התאום עשוי להימצא במצב מתמיד של "רעב" לסימביוזה כאשר התוצאה עשויה להיות צרכים תלותיים, קושי ביצירת גבולות האני וחרדה מפני פרידה. אם התינוק לא חווה קשר מספיק בטוח, יהיה לו קשה בעתיד לפתח תחושת נפרדות שתהא מאיימת עבורו.

2. rapprochement crisis – המטלה המרכזית המוטלת על האם בשלב זה היא לעודד את הצרכים האוטונומיים של הילד. התמיכה הרגשית חשובה במיוחד בשלב זה כי בתקופה זו מתפתח אצל הילד קונפליקט בין הדחף לאינדיבידואליות ואוטונומיה לבין פחד מפני נפרדות ואובדן סיפוק צרכיו אצל האם. מהלך התפתחותי זה נתקל בקשיים אצל תאומים, הזמינות הנחוצה כל כך בשלב זה קשה מאוד להורים במובן הפיסי- קונקרטי, וברמה הרגשית והפסיכולוגית. האם לא תמיד נגישה במידה שבה תוכל לאפשר הענקת תשומת לב מלאה לילד עקב נוכחותו המתמדת של אחיו התאום הנמצא באותו שלב התפתחות. חובת הפיצול הנכפית על ההורה לתאומים, והצורך להיות זמין ונגיש לכל אחד בנפרד ובו זמנית גם לשני, גורמים לתשישות. הילד התאום נמצא מלכתחילה בעמדה נחותה, הוא נכנס לשלב הספרציה-אינדיבידואציה כשהדחף האוטונומי לא מפותח דיו, וחוסר הנגישות של האם והנוכחות המתמדת של אח מקשים על ההתפתחות התקינה של תהליך המובדלות.

פלוטניק (2003) מתארת מספר אסטרטגיות בהן עשויים לנקוט תאומים, במקרים בהם ההורים מתקשים לעמוד מול הקונפליקט ואינם מצליחים להכיל רגשית את ילדם בשלב משברי זה: דרך אחת היא שימוש בקואליצית תאומים – הקונפליקט מתחלק כביכול בין 2 הילדים, וכך כל ילד חשוף לחצי קונפליקט, והיחד נותן להם תחושת בטחון שחסרה בשל העדרותו הפסיכולוגית של ההורה. המחיר של הגנה זו היא הגברת התלות התאומית ופגיעה בנפרדות הפסיכולוגית ביניהם. דרך אחרת שבה נוקטים התאומים כאשר הוריהם אינם זמינים למשימת התדלוק, היא בנית מנגנון של "תור" פנימי, קודם האחד ואחר כך השני. באופן זה נמשך התהליך יותר זמן אך נותן במה לכל אחד בנפרד. גם כאן טמונה סכנה- הבדלי טמפרמנט, רמה וקצב התפתחותי עלולים לגרום לחלוקה לא שווה של המהלך ביניהם, כאשר אחד יתפוס את כל הבמה לעצמו ואילו השני יוותר, ימנע או ינסה לפעול דרך ובאמצעות המעשה של הראשון. לא רק שנוצרת חלוקת תפקידים קבועה בין השניים, אשר בעקבותיה האחד משיג את הנפרדות על חשבון השני, אלא שחלוקה זו מעוררת בדרך כלל תגובה דיכוטומית מצד ההורים הכרוכה ביצירת תוויות הקשות לשינוי. התאום הפעיל בנפרדות יתויג "כילד הרע" והשני "כילד הטוב". אם מצבים אלו מתמשכים לאורך זמן, הם עשויים להסתיים בפגיעה התפתחותית ובפגיעה ביחסים בינם לבין עצמם ובין הוריהם.

ב. הקשר הבין אחי – הזדהות הדדית וטשטוש גבולות

בדרך כלל, לאחר לידת תאומים, מאחר והסיטואציה דורשת עזרה, ואנשים אחרים רבים מתגייסים לעזור, האדם הקבוע ביותר בחייו של התינוק התאום הוא לא אימו אלא אחיו.

מגיל 5-6 חודש התאומים מודעים לנוכחותו של השני ויש לכך אפקט מרגיע, כמו שמספיקה נוכחותה בלבד של האם להרגעת התינוק, כך הקולות הקטנים והתנועות שכל תינוק עושה מעניק את התחושה שהם אינם לבד. מהמודעות הזו צומחים יחסים ותקשורת.

שילוב התנאים שבהם הילדים נשארים לבד אחד בחברת השני רוב הזמן, בד"כ ללא הפרדה, בנוסף לחסך אימהי מסוים, ומיעוט הזדמנויות להתקשר למבוגר אחד, מקדמים הזדהות של התאומים אחד עם השני במקום עם אוביקט מבוגר. הזדהות בין תאומית – מתאר מצב של אחדות פסיכולוגית, הבנויה על קרבה פיזית ונפשית מוקדמת ומתמשכת, כל תאום נעשה חלק בלתי נפרד מהסביבה האינטימית של אחיו, כל תאום מספק לאחיו צרכים חליפיים לצרכים שהאם אינה מסוגלת להעניק. כלומר, ילד תאום שאינו מקבל תנאים מיטביים להתפתחות עשוי לפצות את עצמו על החסך האימהי בנוכחות מלאה ומתמדת של אחיו התאום. כך כמו בתהליך הזדהות רגיל של ילד יחיד עם אימו, הרוצה לשמר את היחידה עם האוביקט ממלא העונג באמצעות שילובו לאגו, כך התינוק התאום רוצה להתאחד עם האוביקט שגורם לו הנאה וסיפוק- אחיו.

להזדהות זו בין תאומים יש מאפינים מיוחדים; בד"כ ההזדהות הדדית, ובעוצמה שווה, הסיפוקים שמעניק אח לאחיו עקביים ונשמרים לאורך זמן. הקשר הליבידינלי לתאום האחר נמצא בקונפליקט עם היחסים עם ההורה.

ההזדהות ההדדית מביאה ל"תגובת תאומות" (we self) שבה נראה בלבול ביצוג העצמי, כאשר העצמי והאוביקט כרוכים וממוזגים זה בזה.

כפי שניתן לראות, לתינוק תאום יש משימה כפולה – השגת נפרדות מאמו והשגת נפרדות מאחיו, משימה זו עשויה להסביר את העצמת הקשיים הניכרים אצל תאומים בגיבוש זהותם האינדיבידואלית.

גורם נוסף המצטרף לקשיים נוגע לעמדות ההוריות כלפי התאומים.

ג. עמדות האם כלפי תאומיה והשפעותיהן על מובדלות

יחסה של האם אל תאומיה מורכב, במחשבותיה המודעות והבלתי מודעות התאומים הינם בלתי נפרדים. בד"כ בעת ההריון עולות אצל האם פנטזיות המסיעות להזדהותה עם התינוק ולהיענותה לצרכיו. עם תאומים, האם יוצרת הבדלים לפי ציפיותיה, חרדותיה והפנטזיות שלה לפני שההבדלים קימים בפועל. היא חיבת להבדיל ביניהם על מנת שתוכל לטפל בכל אחד מהם בנפרד. אך זה בלתי אפשרי להתיחס לכל אחד בנפרד ובצורה שווה מבחינה רגשית וטיפולית. אחד הפתרונות הלא מודעים למצב הוא הזדהות עם האחד ודחיית האחר. תופעה הנקראת הזדהות דיפרנציאלית – כל הורה מזדהה עם אחד התאומים. הבעיה היא כי הההורים מיחסים היבטים מסוימים של עצמם לכל אחד מהתאומים ללא התחשבות בשינויים ההתפתחותיים של התאומים. השלכת הפנטזיות ההוריות עם הניסיון להכחיש את ההבדלים מטשטות את התכונות האמיתות של התאומים ומעכבות בנית זהות עצמית אמיתית.

אחת השאלות המענינות היא כיצד מרגישים התאומים אחד כלפי השני ומה מאפיין את היחסים ביניהם?

דפוסי תאומות

Schave and Ciriello (1983) ניסו להבין את החוויה היחודית של התאומים, באמצעות ראיונות עם 40 זוגות תאומים בוגרים. הראיונות התמקדו בנושאי זהות ואינטימיות ביחסים וכן התיחסו למחשבות והתחושות של התאומים לגבי תאומותם. על סמך החומר החוויתי שעלה מהראיונות, זיהו החוקרים ששה דפוסי קשר המאפינים זוגות תאומים, על פי מידת היכולת להיפרד פסיכולוגית ולהתפתח באופן אינדיבידואלי. ניתן לראות כי הדפוסים נמצאים על רצף מזהות משותפת לאינדיבידואציה ונפרדות. (יש לציין כי חלק מהתאומים מתאימים ליותר מסוג אחד של חוויה).

לטענת החוקרים, אחד המרכיבים המשמעותים ביותר הקובעים את דפוס יחסי התאומים הוא אופי האינטראקציה שלהם עם ההורים. בהתאם, ניסו החוקרים לאפיין מה הוא סגנון היחסים ההורי המביא לדפוס תאומות מסוים, וכיצד דפוס זה מתבטא בבגרות של התאומים וביחסיהם עם אחרים.

להלן אפרט את הדפוסים שנמצאו:

unit identity.1

דפוס זה מתייחס לתאומים בעלי אספקטים ממוזגים של האישיות, כאשר יש קושי להבין איפה תאום אחד מתחיל ונגמר, האגו מתפקד כאחד. הדפוס עשוי להתבטא בשתי דרכים: כל תאום הוא חצי של האישיות השלמה או ששניהם צריכים לעשות הכל באותו אופן. בד"כ הדפוס שכיח אצל תאומים צעירים עד גיל 5 שנים. במידה וקיימת הורות מתאימה, חוויות חברתיות וחשיפה חינוכית, תיעלם הזהות האחידה, אבל אם לא תהיינה התנסויות מתאימות, הזהות האחידה תמשיך להיות דפוס ביחסים. דפוס זה הוא הכי פחות אדפטיבי לאינדיבידואציה וליכולת לפתח יחסים משמעותיים מאחר והוא מעודד השענות גדולה אחד בשני. בד"כ דפוס זה מתרחש עקב הורות מוגבלת, התעללות פסיכולוגית, סביבה עוינת (עשוי להיות אופיני לילדות טראומטית, כגון גדילה בשואה, במלחמות, אובדן פיזי של ההורים). לאור העדר הורות מספקת התאומים פונים אחד לשני כדי לקבל תמיכה פיזית ובטחון פסיכולוגי, כך שהקשר ביניהם מחליף את הקשר אם-ילד. העדרות ההורים יוצרת תלות קיצונית וקשר סימביוטי.

כאשר התאומים ביחסים עם אחרים יש איזושהיא משאלה להתמזגות, מאחר וזהו סוג היחסים המוכר להם, ובעקבות כך הציפיות מבן הזוג לא תמיד ריאליות. עשוי להיות קושי להבחין בין גבולות האגו של בן הזוג ושלהם. המאפיין העיקרי של תאומות זו הוא העדר יחסים משמעותיים מחוץ לתאומות. התאומים הופכים להיות מקור התמיכה ההורי הקבוע אחד עבור השני. כאשר יחסים אחרים הופכים קשים מדי עבורם, הם חוזרים לתאומות כמקור הכוח העיקרי שלהם.

Inter dependant identity.2

דפוס זה מתיחס לתאומים המחפשים תמיכה ועזרה אחד בשני, "חברים טובים", המגדירים את האח כיותר חשוב מההורים, גרים קרוב אחד לשני ונמצאים בקשר יומיומי. אמנם לכל אחד חיים אישיים ומקצועיים נפרדים, אך האח הופך למקור תמיכה רגשי עיקרי. דפוס זה עשוי לנבוע מאי יכולת של ההורה להיות באינטראקציה עם התאומים באופן חיובי, ואצל הורים שאינם מצוידים פסיכולוגית לטפל בתאומים. בד"כ ההורים בקבוצה זו לא שמחו לקראת לידת התאומים, הם חשבו שזו חוויה קשה מבחינה כלכלית ופסיכולוגית. כך הקשר התאומי נותן יותר סיפוק ועונג מהקשר עם ההורים, התאומים חווים עצמם ככוח אחיד מול ההורים. בדפוס זה לא נראית כל אמביוולנטיות בין התאומים, אלא רגשות חיובים ברורים אחד כלפי השני, מה שלא נראה באף דפוס אחר.

מאפין שכיח בדפוס זה הוא כי איכות היחסים בין ההורים לתאומים אינה מספקת. האם מוותרת לגמרי על השליטה והמשמעת ומאפשרת להם להסתמך לגמרי אחד על השני. נראה כי ההורים מרגישים כי יש יכולת מיוחדת בתאומות ותומכים בחויות המשותפות. החוויות המשותפות הופכות חויות אידיאליות עבור התאומים שלא צריכים לחפש יחסים אחרים.

Split identity.3

דפוס זה מתיחס לתאומים שהזהות שלהם מוגדרת על ידי דימוי עצמי הפוך מהשני, כל אחד מקבל תפקיד שהוגדר על ידי ההורים. אחד הוא "התאום הטוב" והשני "התאום הרע", למשל, אחד קומפטנטי, השני פחות, אחד יפה השני פחות מושך. סוג היחסים מול ההורים אינו מאוזן ואינו שוויוני. לאחד התאומים נעשית אידיאליזציה על ידי התאום השני והמשפחה, והאחר הופך לכבשה שחורה אך הספליט אינו אדפטיבי לאף אחד מהם. התאום האידיאלי לוקח מאפינים נרקסיסטים ומעורב יתר על המידה בעצמו. התאום הפחות מוערך בעל דימוי עצמי והערכה עצמית נמוכה, הוא יאלץ להאבק להגדרה מחודשת בהמשך חייו על מנת לפתח זהות חיובית יותר. היחסים ביניהם מלאים בקונפליקט ואי נוחות, למרות שהם עשויים להרגיש קשורים אחד לשני. בד"כ התאומים אוהבים אחד את השני, אך לא אוהבים להיות תאומים.

ההורים בקבוצה זו מתיחסים לחוית התאומות כחויה חיובית, האם שעושה את הספליט בד"כ בעלת אגו שאינו אינטגרטיבי דיו, קשה לה להתיחס לכל תאום כאדם נפרד. היא מסתמכת על פנטזיות והשלכות והופכת תאום אחד לאספקט הטוב בעצמה ואת השני לאספקט הרע בעצמה. כך אינה צריכה להתמודד עם האמביוולנטיות לגבי גידולם. התיוג עוזר לה להתקשר לילדיה באופן לא קונפליקטואלי. ההנאה שלה בגידול תאומים היא עונג נרקסיסטי אותו היא מקבלת מאחרים. למרות שהיא תופסת הבדלים, היא מצפה מהם להיות אותו דבר, ומציבה קרבה ואחידות. אין לה תובנה באשר לצורכיהם בעצמאות או עוינות אחד כלפי השני. הם מולבשים דומה, ומוחזקים יחדו עד כמה שאפשר. כאשר מתרחשת הנפרדות בבגרות, החיים יותר קלים לאח הטוב שאיבד את החלקים הרעים בספרציה. הוא יסבול מפחות חרדה ודיכאון כי יש לו ייצוג פנימי שהוא מיוחד. אבל לפעמים קשה לו לקחת אחריות מלאה על עצמו ופעולותיו. האח הפחות מוערך סובל מחרדה ודיכאון כי איבד את החלקים הטובים של עצמו בנפרדות.

המאפין השכיח בקשר זה הא חוסר אמון, מאחר והאם והמשפחה כמכלול פיצלו בין התאומים ובאותו זמן ציפו מהם להיות אותו דבר.

idealized identity.4

בדפוס זה התאומים הופכים את היחסים ביניהם לאידיאליזציה, ותופסים את יחסי התאומות כאספקט המשמעותי ביותר של חייהם. העובדה שנולדו תאומים קובעת את תחושתם מי הם כאינדיבידואלים. הם מרגישים שיש משהו מיוחד בתאומות שלהם, שזה מדהים להיות תאומים, מרגישים מחויבות ליחסים. קשה להם לתפוס או לדבר על כך שיש בעיות בתאומות. אך לא תמיד ירגישו מסופקים כי חסרה אינטימות ופתיחות. לרוב הם לא נמצאים במגע עם רגשותיהם ורגשות אחרים ומשאירים רושם נרקסיסטי. פרידה וקונפליקט עשויים לגרום לחרדה גדולה. בד"כ הם נולדים למשפחות שבהם ההורים שמחים ללדת תאומים ומקבלים סיפוק נרקסיסטי מהעובדה שיש להם תאומים, מרגישים שהילדים צריכים לעשות הכל אותו דבר. ההורים מתיחסים לתאומים באופן שוויוני, אם תאום אחד מקבל משהו, גם השני יקבל. הם מעורבים מאוד בחייהם ושומרים עימם על קשר קרוב בבגרות. הם נתפסים על ידי האם כמיוחדים כי הם תאומים, לא בגלל תכונות אחרות. הם מצליחים בחיים, אבל נוטים לשלוט ביחסים מחוץ לתאומות.

ברוב המקרים התאומים נשארים בקשר קרוב אחד לשני ועם הוריהם. המאפיין השכיח בדפוס זה הוא הרגשות הטובים לגבי היותם תאומים ויחסים שאינם קונפליקטואלים ואינם אינטימים.

Competitive identity.5.

תאומים שזהותם ממוקדת בסטנדרטיים תחרותיים אשר נקבעים באופן מודע ולא מודע. היחסים מבוססים על הרצון להשיג כל מה שיש לאחר ולהגיע להישגים גדולים יותר. ישנם יחסים קרובים ואכפתים אחד לשני. נראית אינטליגנציה גבוהה, הם מסוגלים להגדיר היטב את גבולות האגו, ומחפשים ומשמרים יחסים קרובים וארוכים עם אחרים, לרוב מתפתחים לאנשים יוצרים ואמפטים.

הורים לתאומים תחרותיים מרגישים נוח לגבי ההבדלים בין ילדיהם, מעודדים הבדלים באופן פעיל, מאפשרים תחרות וקרבה, תומכים במה שנראה קנאה בהשגים של תאום אחר. זהו דפוס המאופין בהורות טובה. ההורים מנסים לתת לכל ילד מה שהוא זקוק לו על בסיס אינדיבידואלי. התאומים מעריכים את הישגיהם אחד ביחס לשני. הקרבה מרגיעה אך גם מאימת לאינדיבידואליות. הם מבינים בבגרותם כי הבעיה לגדל תאומים כאינדיבידואלים היא די קשה גם כאשר יש אמא רגישה ומותאמת. חלק מהתאומים משקיעים זמן בפסיכותרפיה לבדוק את עניני התאומות. בגלל הצורך באינטרוספקציה, יש להם יכולת אמפטיה והתיחסות לאחרים. לרוב יש להם קרירה במקצוע בריאות הנפש או אמנות. טריטוריאליות – מי הוא מי ומה שיך למי נשאר נושא בבגרות.

דפוס זה נמצא כמאפיין של רוב אוכלוסית המחקר.

6. sibling attachment

דפוס זה מאפיין תאומים שוני מין זכר/נקבה, שלהם קשר הדומה לזה של אחים קרובים. הבדלי המין מקלים על ההתיחסות הנפרדת הרגשית של הוריהם כלפיהם. כל תאום חווה את האחר כאח, לא תאום. הם מתארים את ילדותם כמכילה חוויות קרובות, הולכים לאותו בי"ס וקולג. ההבחנה המוקדמת שהם לא מאותו מין מאפשרת להם להתפתח כישויות נפרדות. הם אינם מראים דפוסי תאומות, התחרות לא עצומה, התלות לא גדולה, אין אידיאליזציה של התאומות, הזהות אינה מחולקת בין שניהם. המסרים שההורים מעבירים שונים, התפקידים שונים, השאיפות שונות.

על פי Schave and Ciriello (1983) ניתן להבין מתוך הדפוסים את חשיבות התפקוד ההורי והשפעתו על ההתפתחות האינדיבדואליות של כל תאום. הורים לתאומים צריכים לפתח סגנון התיחסות נפרד, אינדיבידואלי בקשר אל כל ילד. הורות לא מספקת, שאינה מפתחת אינדיבידואליות בין תאומים, יוצרת יחסים תלותיים, שקשים להפרדה. העדפה הורית ותיוג יוצרת קונפליקט ואמביוולנטיות עבור התאומים, ותפיסה לא ריאלית של יכולותיהם. אידיאליזציה של התאומות על ידי ההורים עשויה לקדם את הצורך להישאר מזוהה כתאום. לסיום, הורים שמסוגלים להבדיל בין התאומים ולאפשר תחרות וקרבה הם האפקטיבים ביותר. הורים בעלי מטרות ארוכות טווח לגידול התאומים כאינדיבידואלים יעזרו ביצירת יחסים בין התאומים שיספקו תמיכה, הרגעה ועידוד להמשך חייהם.

סיכום

בעבודה זו ניסיתי להעביר את התחושות ואת החוויה הייחודית של מה זה להיות אח תאום, את הקשיים בסיטואצית התאומות והמקורות להם, חשיבות הסגנון ההורי, וההשפעות האפשריות של התאומות בבגרות. אני מרגישה כי זהו רק קצה קצהו של העולם העשיר המורכב והאמביוולנטי שחווה אח תאום.

כאמור, הקשיים המתוארים בעבודה זו אינם בהכרח מנת חלקו של כל תאום, לכל תאום עשויה להיות חוויה קצת שונה, ברמות ובעוצמות שונות, ובדגשים שונים, בתלות באלמנטים המבניים שלו, ביחסים המשפחתיים, בעמדות ההורים, ובמאפיני התאום השני.

אני מודעת לכך כי הדגש בעבודה זו סבב סביב החלקים היותר קשים והשליליים של חווית התאומות, כנראה בגלל שזו היתה החוויה הדומיננטית שלי כאחות תאומה. עם זאת, חשוב לזכור כי יש צדדים רבים לחווית התאומות, בנוסף לאלו שהוצגו, הכוללים תחושות מיוחדות של קרבה, נאמנות, בטחון, שותפות, ותמיכה, אליהן לא התיחסתי בעבודה זו.

בעבודה ישנה התמקדות בעיקר בנקודת המבט של הילד, עדיין אני נשארת עם שאלות ודילמות רבות נוספות הנוגעות לחוויה של ההורים; הקשיים הפיזיים והרגשיים עימם הם נאלצים להתמודד עם הולדת תאומים, תחושות האשמה והתסכול לאור התחושה כי אינם מצליחים לספק את הצרכים של כל ילד, הצורך לבחור בכל רגע ולהתפצל, ההשלכות של תפקיד האב אשר הופך אקטיבי ומעורב יותר בהשוואה לילד יחיד, והשאלה הגדולה כיצד בפועל ניתן להעניק לכל תאום את התחושה כי הוא ישות אינדיבידואלית נפרדת?

בנוסף, קצרה היריעה בעבודה זו מלדון בהשלכות הטיפוליות של סיטואצית התאומות, ובסגנון האינטראקציה המיוחד שעשוי להתפתח מול מטופל תאום או מול מטפל תאום.

כולי תקווה שהמשפחות ואנשי המקצוע השונים העוברים בחיי התאום החל מההורים, וכלה בגננת המורה והפסיכולוג יהיו מודעים אף הם להשלכות הרגשיות האפשריות של סיטואצית התאומות על התאומים ועל הוריהם.

ביביליוגרפיה

טמיר, מ. (1990). תאומים שניים שאינם אחד. הוצאת רשפים, תל אביב.

סמילנסקי, ש. זוהר, ד. שניר,ח.(1990). תאומים- פסיכולוגיה וחינוך. הוצאת כתר, ירושלים.

פלוטניק, ר. (2003).שנינו ביחד וכל אחד לחוד. הצאת יסוד.

Ainslie, R.C. (1985). The Psychology of Twinship. Lincoln and London : University of Nebraska Press.

Laub, B., Hoffman, S., and Levine-Keini, N. (1994). Co-Therapy of "Siamese Twins", Family therapy, 21 (3), 241-247.

Ortmeyer, D.H. (1970). The we-self of Identical Twins. Contemporary Psychoanalysis, 6, 125-142.

Schave, B. and Ciriello, J. (1983). Identity and Intimacy in Twins. New York : Praeger Publishers.

מאמרים מומלצים לקריאה בנושא שלא נכללו בעבודה:

Lewin, V. (1994). Working with a Twin: Implications for the Transference, British Journal of Psychotherapy, 10 (4), 499-510.

Piontelli, A. (1989). A Study on Twins before and after Birth. International Review of Psychoanalysisl., 16, 413-426.